החלטה בתיק ע"מ 3190/09

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו את החזקתו של אקדח מסוגFN , שתי מחסניות, ארבעה נרתיקים לאקדח וכן חגורת כדורי ציד, זוג מתפסים ושתי משקפות. עוד נטען כי העורר קנה 50 כדורים ואף ירה במספר הזדמנויות באמצעות האקדח הנ"ל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה הצבאית להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בקשה זו התקבלה על ידי בימ"ש קמא בהתקיים תשתית ראייתית לכאורית וכן עילת מעצר. ביהמ"ש אף דחה את טענות הסנגור בעניין אי חוקיות מעצר העורר עד להגשת כתב האישום וכן באשר לאי בהירות מספרו הסידורי של האקדח. ביהמ"ש אף דחה את הטענות בדבר קיומו של היתר מטעם הרשות הפלסטינית להחזקת האקדח, מאחר שהיתר עדכני שכזה לא הוצג בפניו. ביהמ"ש הדגיש בהחלטתו את העובדה שהעורר עשה שימוש בנשק כנסיבה המחזקת את מסוכנותו. על רקע כל אלה, אף איבחן ביהמ"ש את המקרה שעמד בפניו ממקרים אחרים בהם הורנו על שחרור בחלופת מעצר.

ערר הסנגוריה מופנה נגד החלטה זו. במסגרת הערר חזר הסנגור על הטענות שהועלו בבימ"ש קמא, בראשן העובדה כי העורר החזיק בנשק ברשות לנוכח תפקידו כשוטר פלסטיני. הסנגור הסביר כי אומנם מרשו כבר אינו משמש בתפקיד זה, אך הרשות אפשרה לו להמשך להחזיק בנשק נוכח איומים שהועלו נגדו. במישור הראייתי, אף חזר הסנגור וטען כי מספר הנשק השגוי שנכתב בכתב האישום פוגם במשקלן של הראיות. הסנגור אף טען שביהמ"ש התעלם מהטענה כי העורר הוחזק במעצר במשך 8 ימים מבלי שהובא בפני ביהמ"ש ועל אף שחקירתו הסתיימה. לטענת הסנגור, מעצר בלתי חוקי זה צריך להוביל לשחרור העורר, במנותק מיתר הטענות שהועלו. לבסוף, התייחס הסנגור לקיומה של עילת מעצר ולא חסך מאמצים לשכנעני כי במקרה הנוכחי מוצדק יהיה להסתפק בחלופה כפי שנהג ביהמ"ש לערעורים במספר תקדימים. במהלך הדיון בע"פ העלה הסנגור טענה נוספת לפיה האקדח הוחזק בכספת שנפתחה על ידו על פי בקשת החיילים. לאור הערותיי אף ביקש הסנגור את רשות ביהמ"ש להציג ראיות בעניין זה ובעניין הנסיבות להחזקת הנשק.

משהתרתי את הגשת הראיות כאמור, הניח הסנגור בפניי תמונות של כספת המצויה בחדר השינה של העורר ובה, על פי הטענה, הוחזק האקדח. עוד הגיש הסנגור תצהיר של אשת העורר ממנו עולה כי העורר הוא אשר הראה לחיילים את הכספת ופתח אותה בפניהם. בתצהיר מציינת אשת העורר כי הוא קיבל את הנשק חודשים מספר לפני מעצרו, זאת מידיו של מפקד תחנת טול כרם והכל באופן רשמי. לבסוף, הוצג מסמך מהרשות הפלסטינית ובו אישור לתלונת העורר כי הוחלט להחרים ממנו אקדח ורובה ציד למרות שהחזיק בנשק מכוח תפקידו כחבר ביחידה ללוחמה בסמים.

התביעה הצבאית התנגדה לערר. לטעמה, החלטת בימ"ש קמא מבוססת כדבעי ועומדת בקנה אחד עם החלטות בימ"ש זה. התביעה התייחסה להעדר רישיון בתוקף להחזקת האקדח ולשימוש שנעשה בו לירי. עוד הדגישה התביעה את העובדה שהעורר רכש כדורים והחזיק במספר פרטי אמל"ח נוספים. בהתייחסה לראיות החדשות, ציינה התביעה כי טענות האישה עומדות בניגוד לעולה מדו"ח פעולה לפיו האקדח היה על רצפת החדר כשהוא נתפס. עוד טענה התביעה כי ריבוי הפריטים שנתפסו מפוזרים בבית העורר והעובדה כי עשה שימוש באקדח, מכריעים את הכף לצד המעצר. לבסוף, הדגישה התביעה כי גם במסמכים החדשים אין כדי להוות מסמך הנחזה להיות היתר להחזיק באקדח מטעם הרשות.

יאמר מיד כי ערר זה אינו מעורר כל שאלה באשר לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר. העורר אינו מכחיש את החזקת הנשק, את קניית הכדורים, וכן ירי בארבע או חמש הזדמנויות במטע זיתים כתחביב. העורר מודה בהחזקת יתר הפריטים שנתפסו בביתו. כמו כן, העורר אף מסר בחקירתו כי בעבר החזיק רובה צייד אותו הסגיר לרשות. הטענות בדבר החזקת הנשק בהיתר הרשות הפלסטינית אינן מעלות ואינן מורידות במישור הראייתי, שכן אין הרשות מוסמכת להתיר את החזקת הנשק בביתו של העורר המצוי בשטח B. לנוכח האמור ובשים לב ליתר הראיות אין בטענה בדבר שוני במספר הסידורי של האקדח כדי לשנות דבר באשר לקיומן של ראיות לכאורה.

הלכה ידועה היא כי החזקת אקדח, גם ללא מניע ביטחוני, מקימה ככלל עילת מעצר (ראה עד"י איו"ש 28/01 דראעמה נ' התוב"ץ, ע"מ 2068/06 קעקור נ' התוב"ץ וע"מ 2910/09 אבו-הניה נ' התוב"ץ).

גדר ההתלבטות במקרה דנן מצטמצם, על כן, לשאלה האם בנסיבות שתוארו ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר, או שמא המסוכנות הטמונה במעשה אינה מאפשרת שחרור כאמור.

הנסיבות הרלוונטיות להכרעה בשאלה זו ברורות. מחד גיסא, עומדת החזקת האקדח ומספר פריטי נשק שונים על ידי מי שלא הורשה לעשות כן. כן יש לשקול את העובדה שהעורר קנה כמות מסוימת של כדורים ואף עשה שימוש באקדח. מאידך גיסא, יש להתחשב בשורה של נסיבות אשר חלקן לא אומתו בפני בימ"ש קמא, אך מצאו תימוכין ראייתיים בשלב הערר. כך לדוגמא, החזקת הנשק בכספת, טענה אשר אינה נסתרת מחומר הראיות כפי שניסתה התביעה לטעון. בדומה יש להתחשב בעברו הנקי של העורר, הטוען לאיומים מטעם גורמים עבריינים, ואף בעובדה כי בעבר החזיק העורר באקדח באישור הרשות (העורר הציג היתר המתייחס לשנת 2004).

אודה כי התלבטתי לא מעט באשר לגורלו של ערר זה. סופם של דברים כי הגעתי למסקנה שאין להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא. עמדנו לא אחת על הסיכון הביטחוני החמור הנובע מהימצאות כלי נשק בידי אנשים בלתי מורשים, הן בהיבט הישיר של השימוש העלול להיעשות בנשק זה, והן בעקיפין כאשר קיים סיכון משמעותי כי הנשק יגיע לידיים עוינות. אשר על כן, לא בכדי עומדת הפסיקה על חזקת המסוכנות ועל הכלל האמור בדבר מעצר, אלא אם הצטברו שורה של נסיבות המצדיקות חריגה מכלל זה.

בנידון דידן עניין לנו בעורר שלא החזיק באקדח בודד באופן פסיבי, אלא קנה כדורים, ירה באקדח ואף החזיק חלקי אמל"ח נוספים. לצד האמור, יש לזכור עוד כי כיום העורר אינו איש כוחות הביטחון הפלסטינים וכי על אף המאמצים הרבים שנעשו להוכיח זאת, אין בידי העורר אישור רשמי מטעם הרשות הפלסטינית להחזיק באקדח. ההפך הוא הנכון, מהמסמך שהוגש עולה שהרשות או לפחות גורמים בה, סברו שיש צורך להחרים את כלי הנשק שהיו בהחזקת העורר.

לאור זאת, דומני כי אין די בנסיבות האחרות שפורטו כדי להקהות מכוחה של חזקת המסוכנות ולהצדיק הסתפקות בחלופת מעצר.

בנסיבות אלה, הנני דוחה את הערר.

ניתנה היום, 1 בנובמבר 2009, י"ד בחשוון התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: עא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: